גרוע עוד יותר היה שטור הרגיש כי אחיו, באופן פרדוקסאלי, היו מאוימים על ידיו, אולי אפילו שנאו אותו. טור יכל לראות זאת בכל מבט שלהם, בכל מחווה. הוא לא הבין כיצד, אבל הוא עורר בהם משהו כמו פחד, או קנאה. יתכן, והיה זה כיוון שהיה שונה מהם, לא נראה כמוהם או דיבר באותם הגנונים כמו שלהם; הוא אפילו לא התלבש כמוהם, אביו שמר את המיטב – גלימות סגול וארגמן, נשקים מוזהבים – עבור אחיו, בעוד שטור נאלץ ללבוש סמרטוטים גסים ביותר.
עם זאת, טור הפיק את המיטב ממה שהיה לו, מצא דרך לגרום לבגדיו להתאים, קשר את הגלימה עם אבנט סביב מותניו, ועכשיו כשהקיץ הגיע, גזר את שרווליו כדי לאפשר לידיו השזופות להלטף על ידי הרוחות הקלילות. החולצה שלא הותאמה על ידי מכנס פשתן גס – הזוג היחיד שלו – ומגפיים עשויות מעור דל ביותר, השרוכות עד לשוקיו. הם לא השתוותו לעור ממנו היו עשיות נעלי אחיו, אבל הוא גרם להן לעשות את העבודה. לבושו היה טיפוסי לרועה.
אבל לא הייתה לו את ההליכות הטיפוסית. טור עמד תמיר ורזה, עם לוע גאה, סנטר אצילית, עצמות הלחי גבוהות, ועניים אפורות, הנראה כמו לוחם עקור ממקומו. שיערו החום החלק ירד לאחור מראשו בגלים, רק טיפה אחרי אוזניו, ומאחורי התלתלים, עיניו נצנצו כמו דגיגים באור.
לאחיו של טור יאפשרו להישאר לישון הבוקר, יספקו ארוחה לבבית, וישלחו למבחור עם הנשקים הטובים ביותר וברכת אביו – בעוד שלו יהיה אסור אפילו להיות נוכח. פעם אחת הוא ניסה להעלות את הנושא מול אביו. זה לא הלך טוב. אביו קטע את השיחה על הסף, והוא לא ניסה שוב. זה פשוט היה לא הוגן.
טור היה נחוש לדחות את הגורל שאביו תכנן עבורו. במראה הראשון של הקרוון המלכותי הוא ירוץ חזרה הביתה, יתעמת עם אביו, ותרצה או לא תרצה, יכיר את עצמו לאנשי המלך. הוא יעמוד למבחור יחד עם האחרים. אביו לא יוכל לעצור אותו. הוא הרגיש כפת בבתנו במחשבה על כך.
השמש הראשונה עלתה גבוה יותר, וכשהשמש השנייה, מנטה-ירוקה, התחילה לזרוח, ולהוסיף שכבה של אור אל השמיים הסגולים, טור זיהה אותם.
הוא נעמד זקוף, מרותק מהתרגשות ,מחושמל. שם, באופק, נראה מתווה חלש מאד של מרכבת סוסים, גלגליה בועטות אבק לתוך השמיים. לבו פעם מהר יותר בעוד שמרכבה נוספת נכנסה לראות; ואז עוד אחת. אפילו מכאן המרכבה המוזהבת נצנצה בשמש, כמו דג עם גב כסוף הקופץ מהמים.
בזמן שהגיע מספורו לשתיים-עשר מהן, לא היה מסוגל לחכות יותר. לב פועם בחזהו, שוכח את הצאן שלו בפעם הראשונה בחייו, טור הסתובב ורץ למטה במדור הגבעה, נחוש שלא לעצור לפני דבר עד שלא עשה את עצמו מוכר.
*
טור בקושי עצר לתפוס את נשימתו בעודו ממהר למטה במדורי הגבעות, דרך העצים, נשרט על ידי הענפים ולא מתעניין בכך. הוא הגיע אל קרחת היער וראה את כפרו מתפרס מתחת: מושב כפרי ישנוני ארוז בבתי חימר חד-קומתיים לבנים עם גגות סכוכים. סך הכול מספר עשרות משפחות מפוזרות ביניהם. עשן עלה מערובות, כיוון שהרוב היו ערים ממוקדם, מכינים את סעודת הבוקר שלהם. היה זה מקום אידילי, רחוק מספיק – יום רכיבה שלם
מחצר המלך- כדי להרתיע את עוברי האורח. עוד כפר איכרות בשולי הטבעת, עוד שן בגלגל השניים של הממלכה המערבית.
טור פרץ למטה דרך הקטע האחרון, לתוך חצר הכפר, בועת בוץ למעלה בעודו ממשיך קדימה. תרנגולים וכלבים הסתלקו מדרכו, ואישה זקנה, המתיישבת מחוץ לביתה מול קדרת מים מבעבעים, שרקה עליו.
"תאט, ילד!" היא צווחה כשהוא עבר לידה, משליך אבק לתוך מדורתה.
"אבל טור לא היה מאט – לא בשבילה, לא בשביל אף אחד. הוא פנה למטה לרחוב צדדי אחד, ואז אחר, מפתל ומסתובב בדרך שידע בעל פה, עד שהגיע אל ביתו.
היה זה מקום מגורים קטן, שקשה לתארו, כמו כל האחרים,עם קירות החימר הלבנות שלו וגג זוויתי סכוך. כמו אצל הרוב, חדרם היחיד היה מחולק, אביו ישן בצד אחד ושלושת אחיו בצד השני; לא כמו לכולם, היה להם לול תרנגולים קטן מאחור, ולשם הוגלה טור לישון. בהתחלה הוא היה תופס מיטה עם אחיו; אבל עם הזמן הם גדלו והפכו לרשעים יותר ואקסקלוסיביים יותר, ועשו עניין פומבי מלא להשאיר מקום עבורו. טור נפגע, אבל התענג כעת על מקום פרטי משלו, מעדיף להיות מרוחק מנוכחותם. העניין הוכיח לו רק שהוא היה המוגלה במשפחתו כפי שכבר ידע.
טור רץ אל דלתו הקדמית ופרץ דרכה מבלי לעצור.
"אבא!" צעק הוא, מתנשף כדי לתפוס אוויר. "הכסופים! הם באים!"
אביו ושלושת אחיו ישבו מגובננים מעל שולחן ארוחת הבוקר, כבר לבושים במיטב בגדיהם. בהישמע מילותיו הם קפצו ממקומם וזנקו על פניו, נתקלים בכתפיו בריצתם החוצה מהבית ולתוך הרחוב.
טור עקב אחריהם החוצה, והם כולם נעצרו לצפות באופק.
"אני לא רואה אף אחד," השיב דרייק, הבכור, בקולו העמוק. עם כתפיו הרחבות ביותר, שיער מסופר קצוץ כמו של אחיו, עיניים חומות, ושפתיים מרות רוח דקות, הוא הזעיף את פניו על טור, כמו תמיד.
"גם אני לא", הדהד דרוס, רק שנה מתחת לדרייק, תמיד לוקח את צדו.
"הם באים!" יירה טור בחזרה. "אני נשבע!"
אביו הסתובב אליו ותפס את כתפו בקשחות.
"ואיך אתה יודע?" דרש הוא.
"ראיתי אותם."
"איך? מאיפה?"
טור התלבט; אביו החזיק בו. הוא ידע, כמובן, כי המקום היחידי ממנו יכל טור לזהות אותם היה מראש התלולית ההיא. עכשיו טור לא היה בטוח כיצד להגיב.
"אני... טיפסתי את התלולית -"
"עם הצאן? אתה יודע שאסור שילכו רחוק כל כך."
אביו קדר.
"היכנס פנימה תכף ומיד, תביא את חרבות אחיך, ותצחצח את הנדנים שלהם, שיראו במיטבם לפני שאנשי המלך מגיעים".
אביו, לאחר שסיים איתו, הסתובב אל אחיו, אשר עמדו כולם ברחוב, מביטים החוצה.
"אתה חושב שיבחרו בנו?" שאל דורס, הצעיר מהשלושה, גדול מטור בשלוש שנים מלאות.
"הם יהיו טיפשים שלא", אביו אמר. "חסרים להם אנשים השנה. היבול היה דל – אחרת לא היו טורחים לבוא. פשוט תעמדו זקוף, שלושתכם, תרימו את הסנטרים שלכם למלה ואת החזה שלכם תפנו החוצה. אל תביטו להם ישירות בעניים, אבל אל תפנו מבט, גם כן. תהיו חזקים ובטוחים בעצמכם. אל תראו שום חולשה. אם אתם רוצים להיות בלגיון המלך, אתם חייבים להתנהג כאילו אתם כבר בתוכו".
"כן, אבא", ענו שלושת בניו בבת אחת, נכנסים לעמדה.
הוא הסתובב ונעץ בטור.
"מה אתה עדיין עושה כאן?" הוא שאל. "כנס פנימה!"
טור עמד שם, קרוע. הוא לא רצה שלא לציית לאביו, אבל הוא חייב היה לדבר איתו. לבו פעם בעודו מתלבט. הוא החליט שעדיף יהיה לציית, להביא את החרבות, ואז להתעמת עם אביו. מרידה מוחלטת לא הייתה עוזרת.
טור דהר אל תוך הבית, החוצה דרך האחורה, ואל תוך סככת הנשקים. הוא מצא את שלושת חרבות אחיו, חפצים של יופי כל אחד מהם, עטורים בידיות כסף מיטביות, מתנות יקרות, אשר בשבילן אביו עמל שנים. הוא חטף את שלושתם, מופתע כרגיל ממשקלם, ורץ איתם חזרה דרך הבית.
הוא רץ אל אחיו, הושיט לכל אחד חרב, ואז פנה אל אביו.
"מה, בלי צחצוח?" אמר דרייק.
אביו הסתובב אליו במרות רוח, אבל לפני שהספיק להגיד משהו,התחיל לדבר טור.
"אבא, בבקשה. אני חייב לדבר איתך!"
"אמרתי לך לצחצח –"
"בבקשה, אבא!"
אביו נעץ בו בחזרה, בהתלבטות. הוא זיהה, כנראה, את רצינות פניו של טור, כיוון שבסופו של דבר, הוא אמר, "ובכן?"
"אני רוצה להיות נחשב. יחד עם האחרים. עבור הלגיון."
צחוק אחיו שעלה מאחוריו, גרם לפניו לבעור עם אודם.
אבל אביו לא צחק; להיפך, מבטו הכועס העמיק.
"באמת?"
טור הנהן במרץ.
"אני בן ארבע עשרה. אני זכאי."
"הסף הוא ארבע עשרה", אמר דרייק בזלזול, דרך כתפו. "אם הם ייקחו אותך, תהיה הצעיר מכולם. נראה לך שהם יבחרו אותך במקום משהו כמוני, חמש שנים מבוגר ממך?"
"אתה חצוף", אמר דורס. "תמיד הייתה".
טור הסתובב אליהם. "אני לא שואל אותך", אמר הוא.
הוא הסתובב חזרה אל אביו, שעדיין קמט את מצחו.
"אבא, בבקשה", אמר הוא. "תעניק לי הזדמנות. זה כל מה שאני מבקש. אני יודע שאני צעיר, אבל אני אוכיח את עצמי, עם הזמן".
אביו ניער את ראשו.
"אתה לא חייל, ילד. אתה לא כמו אחיך. אתה קשה יותר. חייך הם כאן. איתי. אתה תבצע את החובות שלך ותבצע אותם טוב. אדם לא צריך לחלום גבוה מדי. אמץ את חייך, ולמד לאהוב אותם".
טור הרגיש את לבו נשבר כשראה את חייו קורסים אל מול עיניו.
לא, חשב הוא. זה לא יכול להיות.
"אבל אבא –"
"שקט!" צרח האב, כל כך צווחני שהצרחה חתכה את האוויר. "מספיק איתך. הנה הם באים. זוז מהדרך, ומיטב שתשמור על הנימוסים שלך כל עוד הם כאן".
אביו התקרב ועם יד אחת דחף את טור הצידה, כאילו היה איזה חפץ הוא העדיף שלא לראות. כפות ידיו הבשריות עקצו את חזהו של טור.
מאומה גדולה פרצה, ותשבי הכפר נשפכו החוצה מבתיהם, ממלאים את הרחובות. ענן צומח של אבק בישר את הקרוון, ורגעים מאוחר יותר הם הגיעו, שתים עשרה מרכבות סוסים, עם רעש כמו ברק אדיר.
הם נכנסו לעיר כמו צבא פתאומי, נעצרים קרוב לביתו של טור. סוסיהם, פזז במקום, מחרחר. לקח זמן רב לענן האבק להתיישב, וטור בחרדה ניסה להציץ בשריונם, נשקם. הוא מעולם לא היה קרוב כל כך לכסוף, ולבו חבט.
החייל על הסוס המובילה ירד. הנה הוא היה, אמיתי, אחד מהכסופים באמת, מכוסה בשריון שרשרת מבריק, חרב ארוך על חגורתו. הוא נראה בשנות השלושים שלו, גבר אמיתי, זיפים על פניו, צלקות על הלחיים שלו, ואף מעוקם מקרב. הוא היה הבן אדם האיתן ביותר שטור ראה אי פעם, פעמיים ברוחב על כל השאר, בעל אשרת שאמרה כי הוא היה האחראי.
החייל קפץ למטה אל תוך לכלוך הרחוב, הדורבנות שלו מצלצלות בעודו מתקרב אל שורת הבנים.
פה ושם ברחבי הכפר עשרות בנים עמדו בדום, מקווים. הצטרפות לכסופים פרושה היה חיים בכבוד, של קרב, של מוניטין, אדמות הכי נבחרות, חיי התהילה. זה אומר כבוד למשפחתך, וכניסה ללגיון היה הצעד הראשון.