הוא ספר שוב, ושוב. הוא לא יכל להאמין בזה: אחד היה חסר.
טור אף פעם לא איבד כבש לפני זה, ואביו לעולם לא יוותר לא על כך. גרוע יותר, הוא שנא את הרעיון שאחד הכבשים אבוד, לבדו, פגיע בתוך הערבה. הוא שנא לראות משהו חף מפשע סובל.
טור רץ אל ראש התלולית וסרק את האופק עד שמצא אותה, הרחק, במרחק כמה גבעות: הכבש היחיד, הסימן האדום על גבו. היה זה הפראית שבחבורה. לבו צנח כשגילה כי לא רק שהכבשה ברחה, אבל בחרה גם, מכל המקומות, לנוע מערבה, אל דארקווד.
טור לגם. דארקווד היה מחוץ לתחום – לא רק עבור הכבשים, אלא גם עבור בני אדם. היה זה מקום מחוץ לגבולות הכפר, ומאז שלמד ללכת, טור ידע שלא להעז להיכנס לשם. הוא לעולם לא נכנס. ללכת לשם,
האגדה סיפרה, היה מוות בטוח, היערות לא מסומנות ומלאות חיות זדוניות.
טור הביט למעלה על השמיים המחשיכים, מתלבט. הוא לא יכל לתת לכבשתו ללכת. הוא חשב שאם יזוז מהר, יוכל להחזיר אותה בזמן.
לאחר מבט אחרון אחורה, הוא הסתובב וזנק בריצה מהירה, מתרחק לכיוון מערב, אל דארקווד, עננים עבים מתאספים מעליו. הייתה לו הרגשה טובענית, אך נראה כאילו רגליו הובילו אותו על דעת עצמם. הוא הרגיש שאין דרך חזרה, אפילו אם היה רוצה.
היה זה כמו לרוץ אל תוך חלום רע.
*
טור האיץ במדור סדרת הגבעות מבלי לעצור, לתוך החופה של דארקווד. השבילים פסקו איכן שהיער התחיל, והוא רץ בטריטוריה לא מסומנת, עלי הקיץ כסוסות מתחת לרגליו.
ברגע שנכנס ליער הוא נבלע על ידי החשכה, האור חסום על ידי עצי האורן המתנשאים לעל. היה פה גם קר יותר, וכשחצה את הסף, הוא הרגיש צינה. זה לא היה רק מהחשכה, או הקור – היה זה ממשהו אחר. משהו שלא יכל לתת לו שם. הייתה זו הרגשה ש... צופים בך.
טור הביט למעלה על הענפים העתיקים, מסוקסים, עבים יותר ממנו, מתנדנדים ומחריקים ברוח קלה. הוא בקושי עבר חמישים צעדים לתוך היער כשהתחיל לשמוע קולות חייתיות מוזרות. הוא הסתובב ובקושי יכל לראות את הפתח ממנו נכנס; הוא הרגיש כבר עכשיו כאילו לא הייתה דרך החוצה. הוא התלבט.
דארקווד תמיד ישב בפריפריה של המושב ובפריפריה של תודעתו של טור, משהו עמוק ומוסתורי. כל רועה שאיבד כבש לטובת היער מעולם לא העז ללכת בעקבותיו. אפילו אביו. הגדות לגבי המקום הזה היו אפלות מדי יותר מדי מתמידות.
אבל היום משהו לגבי היום היה שונה, משהו שגרם לטור לא לדאוג על כך יותר, שגרם לו להשליך את הזהירות אל הרוח. חלק ממנו רצה לבעוט בגבולות, להתרחק ככל האפשר מהבית, ולאפשר לחיים לקחת אותו לאן שייקחו.
הוא המשיך יותר קדימה, ואז נעצר, לא בטוח לאן להמשיך מכאן. הוא הבחין בסימנים, ענפים מכופפים איפה שכבשתו הייתה חייבת לעבור, ופנה לאותו הכיוון. לאחר זמן מה, הוא פנה שוב פעם.
לפני ששעה נוספת חלפה, הוא היה אבוד לחלוטין. הוא ניסה להיזכר בכיוון ממנו הגיע – אבל לא היה בטוח יותר. תחושה לא קלה התיישבה בבטנו, אבל הדרך היחידה, הוא חשב, הייתה קדימה, לכן הוא המשיך הלאה.
טור הבחין בפיר של אור שמש במרחק, והמשיך לכיוונו. מוצא את עצמו מול קרחת יער קטנה, הוא עצר בקצה שלה, מעורה – הוא לא יכל להאמין למה שראה לפניו.
שם עמד, עם גבו כלפי טור, לבוש בגלימת סאטן, ארוכה וכחולה, היה בן אדם. לא, לא בן אדם – טור יכל לחוש זאת מכאן. הוא היה משהו אחר. דרואיד, אולי. הוא עמד תמיר וזקוף, ראשו מכוסה בברדס, דומם לחלוטין, כאילו לא הייתה לו דאגה אחת בעולם.
טור לא ידע מה לעשות. הוא שמע על דרואידים, אבל אף פעם לא פגש אחד. מהסימונים על גלימתו, קישוט הזהב המשוכלל, היה ברור שזה לא סתם דרואיד: היו אלה סמלי המלכות.
לאחר מה שהורגש כמו נצח, הדרואיד הסתובב באיטיות עם הפנים עליו, וברגע שעשה זאת, טור זיהה את הפנים. נשמתו נלקחה ממנו. היו אלה אחת הפנים המוכרות ביותר בממלכה: הדרואיד הפרטי של המלך. ארגון, יועץ המלך מהממלכה המערבית במשך מאות שנים. מה הוא עשה פה, הרחק מחצר המלך, באמצע דארקווד, הייתה תעלומה. טור תהה אם הוא דמיין את כל זה.
"עינך אינן מטעות אותך", אמר ארגון, כשמבטו ישירות על טור.
קולו היה עמוק, עתיק, כאילו מדובר על ידי העצים עצמם. עיניו השקופות והגדולות נראו, כאילו קדחו ישר דרך טור, מסכמים את כולו. טור הרגיש אנרגיה אינטנסיבית מקרינה מהדרואיד – כאילו עמד אל מול השמש.
טור כרע ברך במיידיות וכפף את ראשו.
"אדוני", אמר הוא. "צער לי להפריע לך".
חוסר כבוד כלפי יועץ המלך היה נובע למאסר או מוות. העובדה הזו הייתה מושרשת בתודעת טור מאז שהוא נולד.
"עמוד, ילד", אמר ארגון. "אם הייתי רוצה שתשתחווה, הייתי אומר לך".
באיטיות, טור קם והסתכל עליו. ארגון התקרב בכמה צעדים. הוא עצר והתבונן על טור, עד שטור התחיל להרגיש נבוך.
"יש לך את עיני אמך", אמר ארגון .
טור היה מורתע. הוא מעולם לא פגש את אמו, ומעולם לא פגש מישהו, מלבד אביו, שהכיר אותה. נאמר לו שהיא נפטרה בזמן ההולדה, משהו שבגללו לטור תמיד הייתה רגשת אשמה. הוא תמיד חשד כי זו הייתה הסיבה שמשפחתו שנא אותו.
"נראה לי שבלבלת אותי עם מישהו אחר", אמר טור. "אין לי אמא".
"האומנם?" שאל ארגון עם חיוך. "האם נולדת בידי גבר בלבד?"
"התכוונתי להגיד, אדוני, שאמי נפטרה בהולדה. נדמה לי שאתה מתבלבל לגבי".
"אתה טורינגרין, ממשפחת מקלאוד. הצעיר מבין ארבע אחים. האחד שלא בחרו בו".
עיניו של טור נפתחו רחב. הוא לא ישע כיצד לאכל את זה. שמישהו בקומתו של ארגון ידע מי הוא היה – היה זה יותר ממה שיכל להבין. הוא לא תיאר לעצמו אפילו שהוא היה מוכר למישהו מחוץ לכפר.
"איך... אתה יודע את זה?"
ארגון חיך בחזרה, אבל לא ענה.
לפתע טור התמלא סקרנות.
"איך..." הוסיף טור, מגשש אחר מילים, "...איך אתה מכיר את אמי? האם פגשת אותה? מי היא הייתה?"
ארגון הסתובב והלך.
"שאלות לזמן אחר", אמר הוא.
נבוך, טור צפה בו הולך. היה זה מפגש כל כך מסחרר ומסתורי, והוא קרה כל כך מהר. הוא החליט שלא יכול לתת לארגון לעזוב; הוא מיהר בעקבותיו.
"מה אתה עושה פה?" שאל טור, ממהר להדביק אותו. ארגון, הנעזר במטה שלו, חפץ שנהב עתיק, צעד מהר עד מטעה. "לא חיכית לי, נכון?"
"למי עוד?" שאל ארגון.
טור מיהר להשיגו, במעקב אחריו דרך היער, והשאיר את קרחת היער מאחוריו.
"אבל למה אני? איך ידעת שאהיה פה? מה בדיוק אתה רוצה?"
"כל כך הרבה שאלות", השיב ארגון. "אתה ממלא את האוויר. עליך להקשיב במקום."
טור עקב בעוד שהם התקדמו דרך היער העבה, מנסה כמיטב יכולתו להישאר שקט.
"באת בחיפוש אחר הכבשה שאיבדת", הצהיר ארגון. "מאמץ אצילי. אבל אתה מבזבז את זמנך. היא לא תשרוד."
עיניו של טור התרחבו.
"איך אתה יודע את זה?"
"אני מכיר עולמות שלעולם לא תכיר, ילד. בכל מקרה, לא כרגע."
טור תהה בעודו מטפס כדי להידבק.
"את לא תקשיב, למרות זאת. זהו האופי שלך. עקשן. כמו אמך. אתה תמשיך אחר הכבשה שלך, נחוש להצילה."
טור הסמיק כיוון שארגון קרא את מחשבותיו.
"הנך ילד נמרץ", הוא הוסיף. "בעל כוח רצון חזק. גאה מדי. תכונות חיוביות. אבל יום אחד הן יהיו הסוף שלך."
ארגון התחיל לעלות רכס אזובי, וטור המשיך בעקבותיו.
"אתה רוצה להצטרף ללגיון המלך", אמר ארגון.
"כן!" ענה טור, בהתרגשות. "האם יש איזה שהו סיכוי עבורי? התוכל לגרום לזה לקרות?"
ארגון צחק, צליל עמוק, חלול, אשר גרם לצינה בעמוד שדרתו של טור.
"אני יכול לגרום לקרות להכל ולכלום. גורלך כבר נכתב. אבל זה תלוי בך אם תבחר בו."
טור לא הבין.
הם הגיעו לראש התלולית, איפה שארגון עצר והפנה אליו את פניו. טור נעצר כמה צעדים ממנו, ואנרגיית ארגון בערה דרכו.
"גורלך הוא גורל חשוב," אמר הוא. "אל תנטוש אותו."
עיניו של טור התרחבו. גורלו? חשוב? הוא הרגיש שמתנפח מגאווה.
"אני לא מבין. אתה מדבר בחידות. בבקשה, ספר לי עוד."
ארגון נעלם.
הלסת של טור נפלה למטה. הוא הסתכל בכל כיוון אפשרי, מאזין, תוהה. האם הוא דמיין את כל זה? האם זו הייתה אשליה כלשהי?
טור הסתובב ובחן את היער; מנקודת תצפית זו, גבוה על התלולית, הוא יכל לראות רחוק יותר מאשר לפני כן. כשהביט, הוא זיהה תנוע במרחק. הוא שמע קול והיה בטוח שזו היא כבשתו.
הוא ירד למטה דרך הרכס האזובי ומיהר בכיוון הקול, חזרה דרך היער. כשהלך, לא יכל לנער את מפגשו עם ארגון. הוא בקושי יכל להבין את מה שהתרחש. מה עשה כאן דרואיד המלך, מכל המקומות? הוא חיכה לו. אבל למה? ומה הייתה כוונתו לגבי הגורל שלו?
ככל שניסה טור לפענח את זה, כך פחות היה מובן לו. ארגון הזהיר אותו לא להמשיך, אבל באותו הזמן פתה אותו לעשות זאת. כעת, כשהלך, הרגיש טור תחושת נבואת לב מתגברת, כאילו משהו חשוב היה עתיד לקרות.
הוא עקף עיקול ועצר מזועזע על ידי המראה לפניו. כל חששותיו הגרועות ביותר אושרו ברגע אחד. שיערו עמד על קצבותיו, והוא הבין שעשה טעות חמורה בהגעתו עמוק כל כך לתוך דארקווד.
במרחק של פחות משלושים צעדים ממנו היה סיבולד. גולמני, שרירי, העומד על ארבע, קרוב לגודל של סוס, היה זה היצור שהכי יראו ממנו בדרקווד, אולי אפילו
בממלכה כולה. טור מעולם לא ראה אחד, אבל שמע את האגדות. הוא דמה לאריה, אבל גדול יותר, רחב יותר, גלדו ארגמן עמוק ועיניו זוהרות צהוב. האגדה אמרה שצבע הארגמן שלו באה מהדם של ילדים תמימים.
טור שמע רק על כמה תצפיות ספורות של החיה הזו במשך כל חייו, וגם אלא נחשבו למפוקפקות. יתכן וזה היה כיוון שאף אחד בעצם לא שרד את המפגש. חלק החשיבו את סיבולד לאל היער, ולאות. איזה מין אות, לטור לא היה מושג.
הוא לקח צעד נזהר לאחור.
הסיבולד, לסתות שלו חצי פתוחות, מהניבים נוזל ריר, הביט בחזרה עם עיניו הצהובות. בפה שלו הייתה הכבשה הנעדרת של טור: צועקת, עם הראש למטה, חצי מגופתה חדורות על ידי הניבים. היא הייתה כמאט מתה. נראה כאילו הסיבולד התהולל מהריגה, בעודו לוקח את זמנו; נדמה שהוא נהנה מלענות אותה.